מסתכל לתקרה מביע משאלה מוכן להקריב לשים כוונה. לשנייה אחת נדמה שהשתנה הכאב נעלם וחזר במכה. נשארה בי רק האמונה - זה שלי וזו רק ההתחלה. אני יכול לבד, אני יכול לבד. ביום ובלילה עובד בלתת הרבה מעצמי, מה שיש בי כדי שאני אצליח להתמיד בי, להבין בי, לרפא בי, להשלים בי, להאמין בי, להילחם כי כל מה רציתי לצעוק אני יכול לבד, אני יכול לבד.
ערב ניו יורק מוקף אנשים איכשהו הגיוני להיות שוב לבדי. באתי לחפש למצוא בי מילים לא דיברתי אמת מחוץ לראש שלי. הלכתי שעות בין מאות בניינים, רציתי לחזור להרגיש, שיחקתי אותי, שברתי גבול בסרט אני, חשבתי זה זה וברחו לי הסקילז. צלקת מופיעה סימן שמגיע קופנליקט, דרך סדק בעור תמרור עצור - משבר זהות מלפנים. אבא שלי תמיד אמר לי ״תהיה תמיד אתה אחי״ מאז נהייתי יותר הוא וזה ברור זה מצחיק. שנים שלא הצלחתי לשמור על דמות אחת שתחזיק אני משתנה בכל אה.. נראה שהבנתי ת׳שיט. אין ברירה להחליף זווית זה שלב בדרך לגדול, להטיל ספק, לפנות מקום לשאלות כמו: מי אני מוזר בוכה לבד ובחוץ בא קול חזק? מי אני בלופ עם ocd כשכל הבית שלי מבולגן? יש מולי 11 מראות זה מורכב, אני לעצמי שוב בעונת מעבר, פאק דאט אז מה לפחות בתנועה גם ככה מותר אני יוצא אל העולם. לקח לי זמן להשלים גם אני מזויף הלוואי לטובה יש בי תקווה שלא משנה מה נשאר פה לעד, הבחירה לא תשנה עם הבייס שלי בזנט. משחרר צעקה לוחץ ריסט אפשר להתחיל מחדש לחיות ועכשיו - לחיות מעכשיו.